ההבחנה בין אותיות דגושות ורפות (בּ-ב, כּ-כ, פּ-פּ) היא קריטית עבור קוראים מתחילים, מכיוון שהיא מהווה את הבסיס לפענוח מדויק של המילים ולמניעת שיבושים במשמעותן (כמו ההבדל בין "סָפַר" ל"סִפֵּר").
זיהוי נכון של הדגש הקל מאפשר לתלמיד.ה לקשר בין הגרפמה (האות הכתובה) לפונמה (הצליל המדובר) בצורה חד-משמעית, ובכך בונה את שטף הקריאה ואת הביטחון בקריאה.
כידוע, בשפות לעז צלילים שונים מיוצגים על ידי סימנים שונים (בּ=B ב= V; פּ=P פ=F). בשפה העברית, דגש קל משנה לחלוטין את הפונמה (הצליל).
על כן גם תלמידים.ות בראשית קריאה, אשר מבינים את העיקרון הגרפו-פונמי, החיוני לרכישת הקריאה ("לכל סימן יש צליל", ולהפך), מתקשים בזיהוי הגרפמה (=סימן האות) כפונמה (=צליל) שונה.
מאבחנות דידקטיות, חוקרות ויועצות פדגוגיות של משרד החינוך מדווחות על שגיאת הקריאה המוגדרת כ"אי-הבחנה בדגש" כקושי מרכזי, ומדד חשוב להערכת שטף ודיוק אצל תלמידי כיתות א'-ב'.
גם במחקרים העוסקים במעבר של קוראים מתחילים מכתיב "שקוף" (מנוקד ומדויק) לכתיב "חצי-עמום", נמצא כי האותיות הדגושות/רפות (ב, כ, פ) הן נקודת תורפה מרכזית.
השמטה או שגיאה בזיהוי הדגש בשלב הרכישה עלולה להוביל לעיכוב בהבנת הנקרא, לפגיעה באוטומטיזציה של הקריאה ולהתקבעות של הרגלי הגייה שגויים שקשה לתקן בהמשך.